Located in the heart of Tel Aviv, Danon Gallery exhibits contemporary and modern Israeli artists on a monthly basis.
The gallery is also in possesion of an outstanding collection of artwork.
Appointments can be made for private consultation and viewings.
42 Frug Street, Tel Aviv, Israel, 63417
03.5225847
www.danongallery.co.il
תחביר עירוני | גליה זמיר פתיחה: יום חמישי, 9 ביולי 2009, 19:00 נעילה: 4 באוגוסט 2009
Urban Syntax | Galit Zamir Exhibition Opening: Thursday, 9 July 2009, 7:00 pm Exhibition Closes on the 4th August 2009 (English translation currently unavailable)
כהמשך לעיסוק בשנת המאה לתל אביב, גלריה דנון שמחה להציג תערוכת ציורים של העיר תל אביב כפי שהיא משתקפת מעבודותיה של גליה זמיר: "לא תמיד אהבתי את תל-אביב, עד שהתחלתי לצלם אותה. התאהבתי בה מבעד לעדשה, בגודש המראות החולפים במהירות. ראיתי תמונות מעניינות, מרגשות בלי סוף. חיבורים בלתי אפשריים ומפתיעים. חלק מהציורים צוירו מהתבוננות בצילומים הללו ואילו אחרים מן הזיכרון. חלק בשילוב. ואז הציור, הבד והלאה. מה שקורה בתוך הציור לפעמים מביא אותי להתבוננות חדשה, לתבנות לאחור של המושאים. יחסי גומלין שכאלו, כמו בחיים בכלל.
בציורים אלה עסקתי בחומר ובאור ובמפגש ביניהם. לעיתים רציתי את החומר הפיזי בלבד, הארצי, היומיומי; ולעיתים חשקתי בחומר כמטאפורה בלבד, כמסד להתהוות, כאשר זה האחרון נתן לי את החופש לעסוק במפגשים הפנים-ציוריים בלבד, בקו ובכתם. חשוב היה לי לנבור כמו עם פינצטה בכדי לאתר את המהות של הכאן ועכשיו, זה שעבורי מסמל את המקומי ביותר.
הצבעים של האור התל אביבי, הים תיכוני, על בנייני הטיח חווים יופי אחר. אולי רק בעיני? תל אביב כה צעירה וכבר נפלו פניה. הזקנה מואצת, כמו הכל אצלנו ב - fast forward. אבל היא עיר מרגשת
Exhibition Opening: June 12th, noon 12.06.09-07.07.09 Curator: Irit Segoli
Rafflesia is the name of a huge flower which grows in Southeast Asia and is named after Sir Thomas Stamford Raffles, the British governor of Java in the beginning of the nineteenth century. This flower is parasitic, growing on a host root or trunk, is sharply colored, has a fleshy body and texture and it can grow up to one meter in diameter.
While enlarging and filling in with black industrial paint the photographs of the gaping gun slugs that were taken out of Yitzhak Rabin's body, Doron Yahalom began recalling the rafflesia flower which he recalled from the Ma'ayan Encyclopedia for Youth.
A hole in the head of the slug that enhanced its murderous power created the miniature objects resembling the flower, photographs of which had appeared in Yediot Aharonot on the anniversary of the assassination and which Yahalom had kept for years in a drawer in his study.
This ready-made miniature, which stood opposite the lens of the camera, appears in its third reincarnation in the decorative, flat opaque drawing of Yahalom. The drawing stretches out over the surfaces of Formica tables from IKEA and broadcasts an alienated and defiant elegance.
The transparency which characterized the sculpture/outline of Doron Yahalom's space in the eighties and the nineties, was exchanged for large and opaque surfaces. The view that appeared then through outlined space is now blocked and covered over. Instead of an opening in the field of vision to the magical views of the lower Galilee that are visible from Kibbutz Ein Dor, where Doron Yahalom was born, raised, lives and works, the opaque surfaces covered in industrial oil paint appear before the viewer.
One may read Yahalom's transition from sculpted drawings to the opaque surfaces as a transition from modernism to post-modernism. At the same time, clearly the socio-political context of the change in the artist's work calls out for attention. While in the first stage of his career, Yahalom maintained a separation between his political resistance to the occupation and his art, this division is now closed: inner penetration and destruction - the principle governing the bullet and outer expansion and flowering - the principle governing the rafflesia - combine here to create a disturbing visual show.
Irit Segoli
ראפלסיה עבודות קיר | דורון יהלום
פתיחה: יום שישי 12.6.2009בשעה 12:00 נעילה: יום רביעי 7.7.2009
ראפלסיה הוא שמו של פרח ענק הגדל בדרום מזרח אסיה ונקרא כך על שמו של סר תומס סטמפורד ראפלס (Thomas Stamford Raffles ), המושל האנגלי של יאווה בראשית המאה התשע עשרה. זהו פרח טפיל הצומח על גבי שורש או גזע זר, יש לו צבעוניות חריפה , גוף ומרקם בשרניים והקוטר שלו מגיע עד למטר אחד.
בפרח הראפלסיה, שאותו הכיר באינציקלופדיה לבני-הנעורים "מעין", נזכר דורון יהלום כאשר החל להגדיל ולמלא בצבע "פוליאור" שחור את תצלומי קליעי-האקדח הפעורים, שהוצאו מגופתו של יצחק רבין. נקב בחוד הקליע שהגביר את עוצמתו הרצחנית, הוא שיצר את האובייקטים המיניאטוריים דמויי הפרח, שתצלומיהם הופיעו בידיעות אחרונות ביום השנה לרצח ונשמרו במשך שנים במגירה של יהלום.
רדי מייד מיניאטורי זה, שעמד מול עדשת המצלמה, מופיע בגלגולו השלישי בציור הדקורטיבי, השטוח והאטום של יהלום. ציור זה משתרע על פני משטחי שולחנות פורמיקה של "איקאה" ומשדר אלגנטיות מנוכרת ומתריסה.
השקיפות אשר אפיינה את הפיסול/מיתווה בחלל של דורון יהלום בשנות השמונים והתשעים, התחלפה במשטחים גדולים ואטומים. הנוף שהופיע אז דרך מתווי החלל, נחסם עתה וכוסה. במקום פתיחת שדה הראיה אל נופי הגליל התחתון הקסומים הנשקפים מקיבוץ עין דור, שם נולד, גדל, חי ועובד דורון יהלום, מופיעים המשטחים האטומים המכוסים בצבע השמן התעשייתי.
אפשר לקרוא את המעבר של יהלום מפיסול רישומי, אל המשטחים האטומים, כמעבר ממודרניזם לפוסט מודרניזם. אך במקביל, דווקא ההקשר החברתי פוליטי של השינוי בפעולת האמן שלו מזדעק כאן. וכך, בעוד שבשלב הראשון בקריירה שלו שמר יהלום על ההפרדה בין ההתנגדות הפוליטית שלו לכיבוש, לבין הפעולה שלו כאמן, עתה פיצול זה נסגר: חדירה וחיסול מבפנים,לפי עיקרון הפעולה של הקליע והתפשטות וכיסוי מבחוץ, לפי עיקרון הפעולה של פרח הראפלסיה, חברו כאן למופע ויזואלי מטריד.
TATTOO OF AN EAGLE Ronny Someck
Night comes to the Dizengoff corner of Frishman,
flesh on flesh, the slaughterhouse
of what I was, of what remains. A stealthy breeze
stalks the treetops, the vanity
of beauty is out of this world, and in the meantime
as in a wild take-off, as in a soft landing
an eagle is tattooed on my viens.
Translated by Barbara Goldberg with Moshe Dor
"עת לבקש ועת לאבד" (קהלת ג' א') ישראל רבינוביץ מופע: אהרונה ישראל, עינת רווה
פתיחה : יום שישי 17.4.2009 בשעה 13:00 נעילה: 12.5.2009 מופעים : יום שישי 17.4.2009 בשעה 14:00 יום חמישי 23.4.2009 בשעה 18:00 יום חמישי 7.5.2009 בשעה 18:00
בתערוכה זו, אהרונה ישראל, עינת רווה חברו לישראל רבינוביץ להציג יחד מעשה יומיומי ההופך לריטואל חילוני עם איפיונים של קדושה אישית, פנימית. שילוב תמידי המחבר בין חומר לתנועה ויוצר בכך הרמוניה של סך הפרטים הקטנים המרכיבים את סדר יומנו. ישראל רבינוביץ מקבץ את חוויות הקיום והעשייה היומיומיות ושוזר אותן יחדיו. ציוריו ופסליו הנם למעשה רישום בחלל ובזמן של חייו בזמן הווה. המרכיב המשמעותי ביותר ביצירתו הנו עצם העשייה עצמה. עוצמת החווייה הרגעית והיחודית של מעשה בריאה מתמשך ברצף החיים והאמנות גם יחד. עקבות אותן חוויות קיומיות מתגלגלות מתוך תהליך היצירה לכדי פסלים או ציורים, הד חומרי לרוח היצירה שבוראת יש מאין אך גם בו בעת הופכת את היש (חוויית היצירה) לאין. "כי מה הווה לאדם בכל עמלו וברעיון לבו שהוא עמל תחת השמש" (קהלת ב' כב'). אדם מבקש משמעות לחייו, אמן מבקש משמעות לפועלו, והיא קיימת, בלחיות את החיים וברגעי יצירתנו אותם. אהרונה ישראל ועינת רווה נעות במכלול של פעולות החוזרות על עצמן בכעין רצף ושכבות גם יחד ומותירות את רישומן על הנוף בתהליך של הטבעה ומחיקה בו זמנית. הגוף רושם מעשה על גבי מצב קיים ובעוד רגע הוא כבר אינו שם. כמו מהלכה של הרוח על גבי הדיונות, סימונו של האחד מוחק את האחר. ולמרות שהתנועה, כמהלך הרוח, מרחפת על פני החומר סימניו ניכרים בה והיא, בדומה לצייר שמשאיר את סימני הווייתו בעזרת הצבע, הופכת לכעין ישות עם גרעין חומרי בתוכה המגדירה את מימד הזמן האישי במרווחים שבין הלהחזיק והלאבד.
"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים", במילים אלו פותח קהלת את דברו אודות צמדי ההפכים המגדירים את הווייתינו על פני האדמה. כל דבר בעתו וזמנו של כל רצון להתממש ואכן הזמן ברגעיו החולפים מחבר יחדיו בין אותם "נבדלים", המסמנים את גבולותינו, ויוצר את המערכת המופלאה שנקראת חיי אדם. ב"עת ללדת" מתחיל זמנו של האדם ועם "עת לשלום", כמשאלת לב, הוא נח על משכבו. ארבע עשרה צמדים של "ניגודים", מונה קהלת, שלכאורה רחוקים זה מזה אך למעשה הם חלק ממהות אחת כוללת המהווה את סך פרקי חיינו הגלויים והסמויים גם יחד. עשרים ושמונה מלים ומשפטים המתארים מצבים או עשייה כשבתוכם המשפט "עת לבקש ועת לאבד", מלים אשר בהיפוכן מבטאות את רצוננו להגדיר את משמעות החיים. תיאור הכמיהה האין סופית אל היש מתוך הכרה וידיעה כי הוא, היש, והאין חד הם. שני צדיה של ישות ששמה קיום. מציאות שהנה למעשה תהליך היצירה הבלתי פוסק של קיומנו. דרך חיים שבה הבקשה, כסוג של אחיזה ברגע עתידי שאליו אנו מתאווים, מודעת ליכולתו של אותו רגע להמוג אל תוך נוכחות חולפת של זמן עבר. נקודת זמן זו, הרגע שבו אנו מאפשרים לעצמנו לאבד (כפי שאפשרנו לעצמנו לבקש) הנו הרגע המופלא של ההווה, של ההוויה, של החיים.
"To Have and To Have Not" works by Israel Rabinovitz
Israel Rabinovitz is an artist based in Israel. He works both in sculpture and painting. This series examines the relationship between Judiasm, cultural rituals and social iconography. The D.S. Danon Gallery is pleased to invite you to the opening of Israel Rabinovitz's exhibition, which will also feature live dance performances by Aharona Israel and Ainat Rave.
פתיחה: יום שישי 13.3.2009בשעה 12:00 נעילה: יום רביעי 8.4.09 שיח גלריה: יום שישי 27.3.2009 בשעה 12:00
"מול הנצח השקט וחסר הפניות, אנחנו ממשיכים להתייצב לפני המצלמה ולומר: היינו כאן, ואפילו העזנו לחייך." (59#, צילום חי: מאיר- הוצאה לאור, 2006)
בספרו הטקסטואלי "צילום חי" עסק שוקה גלוטמן בבחינת הזיקה שבין החיים לצילום. ב"לחש הדמעות" שיצר בשנים מאז פרסום הספר, הוא ממשיך בבדיקה זו. בתערוכה זו הוא מתייחס למאגר של צילומים משפחתיים אשר נעזבו וננטשו על ידי בעליהם, ונאספו על ידו במשך שנים בארץ ובעולם. באמצעות התערבותו האמנותית בהם, הוא מבקש להאריך ולו לרגע נוסף את תוחלת החיים של צילומים אלה. בתוך כך, הוא מאיר את הרגע הזה בו הצילום המשפחתי, כפי שהכרנו מאז ראשית הצילום לפני כשבעה דורות, הופך מחוויה חפצית בלתי אמצעית המאשרת את הקיום, לחוויה וירטואלית. חוויה וירטואלית זו נאגרת במאגר דימויים דיגיטאלי הגדל והולך במהירות, והקשר בינם לבין החיים הולך ומתרחק, הולך ונפרם. רק מעטים מהצילומים הנאגרים בזיכרונות המחשבים זוכה להיות מודפס. מעטים מהם יזכו למבט בוחן ולומד. הצילום משמש פחות ופחות ליצירת הוכחות לקיומם של רגעים נדירים ומשמעותיים. היצף הצילומים המצולמים, מעמעם את יכולת הזיהוי והאבחון של נדירות הרגע המצולם, בזמן תיעודו. נוצרת כעת שיגרת פעולה בה הצלם מצלם יותר ויותר, בכדי "לכסות" את האפשרות, שאולי הוא חווה רגע מיוחד. פעולת הצילום עצמה הולכת והופכת להיות מין ג'סטה ריטואלית. יחד איתה, תוצר פעולה זו הולך ומאבד ממשמעותו, והופך להיות זניח ובנאלי. נראה שהחיפוש המתמשך אחר ה"פוטו-אופ" הבא, מטשטש את היכולת שלנו פשוט לחיות. לחיות, כאן ועכשיו, ולא לחוות את החיים כבתוכנית ריאליטי בה הדימוי המצולם מנצח, ומכוון את צעדינו. נדמה שלאחרונה נעשה יותר כיף לצלם את החיים, מאשר לחיות אותם.
Whisper of Tears Shuka Glotman
“In the face of a silent, indifferent eternity, we continue to face the camera and say: we were here. We even dare to smile.” (#268, Photography Alive, Meir Publishers)
In “Whisper of Tears”, created in the years since the publication of “Photography Alive”, Shuka Glotman continues to examine the inter-relationship between life and photography that was begun with that book. “Whisper of Tears” draws on discarded, “abandoned” family photographs, which Glotman has amassed over the years in Israel and abroad. Through artistic intervention, Glotman aims to extend the life-span of these photographs, even if only for one moment more.
The exhibition also highlights the instant in which the family photograph – familiar to us since the dawn of photography seven generations ago – goes from being an immediate, vital experience, a validation of existence. The relationship between an ever-growing mass of digital images and life itself is becoming ever more tenuous. Few of the photographs in our computers’ memories will ever be printed, let alone justified by a studious gaze. The plethora of photographs with which we are bombarded diminishes our ability to recognize the rarity of the instant at which the photograph was made. Today, a photographer takes more and more photographs so as to “cover” all angles – on the off chance that one of them might be special. Thus, the act of photographing is becoming a ritual gesture, the product of this act banal, insignificant.
The constant search for the next “photo-op” is impeding our ability to simply live, rather than experiencing life as if it were a reality show. Has it become more fun to photograph life, than to live it?
Historically 'still lifes' were one of the first subjects that photography dealt with. From the earliest photographs of Daguerre, to the stunning still lifes of Roger Fenton or the exact arrangements by Le Secq, these images showed us how photographs can 'speak' in a fashion that goes beyond their so called banal and mechanical origins. If we observe Fenton's 'Still Life with Statue, 1860' or 'Tankard and Fruit, 1860', we can perceive that these photographs are not only about successful compositional arrangements or exquisite visual details. Their significance lies in their ability to be a mirror and act as signifiers for the society and culture in which they were created.
It could be argued that the aim of still life in art is to penetrate and subvert the surfaces or physical appearances of the objects which they portray. By this act, still life could create a philosophical and even a metaphysical discourse with reality. Fitting examples are Cezanne's 'still lifes' or Zurbaran's Still-life with Lemons, Oranges and Rose, 1633. Another duality that could be observed in Fenton's still lifes is the interaction of organic and non-organic objects. Objects that are created by nature (i.e. exotic fruits) and those that are man made. In its more abstract level, this interaction alludes to the interaction between nature and culture and it is still a theme that has much relevance in contemporary society.
The aim of this exhibition is to explore earlier themes of still life in art and photography in contemporary contexts or offer arrangements of objects that are stylistically similar to traditional still life. In addition, the exhibition aims to propose a dialogue on photography's ability to address issues that are beyond political scenarios and to present situations in which there are transformations of the photographs' referents. This is the photographic phenomenon of spacing (or as this writer termed it in Hebrew - Mirchov).
It is evident, for example, in Boaz Tal 'The Love of Three Oranges, 1992' and it forces the viewer to construct his own narrative or speculative meaning. In this manner the presence of spacing acts as a catalyst for the viewer's involvement with the photograph. It is much more personal in scope and can remind us of photography's ability to be more like poetry than just an elaborate descriptive writing. This is the over-riding concern of the exhibition as to demonstrate how photographs can subvert the ordinary objects of their origin into a sublime discourse on reality, the surrounding culture and or as an inner dialogue of their creators with their personal environments.
התערוכה מבקשת לבחון את תוקפם של תיאורי טבע דומם מסורתיים, דרך פריזמה עכשווית. היא בוחנת את היכולת של צילומי טבע דומם, לעסוק בנושאים שהם מעבר לשיח הפוליטי והיום יומי, ולייצר סיטואציות שהן בבחינת התמרה של המציאות המתוארת ויצירת "מירחוב" אשר משתקף בתודעתו ועולמו של הצופה. במבט היסטורי, ייצוגי טבע דומם היו לאחד מן הנושאים הראשונים שמדיום הצילום עסק בו. ממבט בעבודותיו של רוג'ר פנטון 1819-1869, אנו יכולים להסיק שעבודותיו אינן מתבססות רק על בניית קומפוזיציה אנינה, אלא שמשמעותן וחשיבותן עולה מתוך היכולת שלהן לשמש כמראה חברתית / תרבותית לתקופה בה נוצרו. התערוכה מציגה אופן בו צילום טבע דומם יכול לחתור תחת האובייקט והייצוג החזותי ולייצר שיח מורכב אודות המציאות על רבדיה החברתיים והתרבותיים, כמו גם לדיאלוג בין היוצרים לבין סביבתם.
אם זכרוני אינו מתעה אותי // ענת מיכאליס לוי
פתיחה: יום שישי 26.12.08 בשעה 12:00
נעילה: יום שישי 30.01.09
אוצר: אריה ברקוביץ
Anat Michaelis-Levy, "If My Memory Doesn't Deceive Me"
Opening: Friday, 26.12.08, noon
Closing: Friday, 30.01.09
Curator: Arie Berkowitz
אם זכרוני אינו מתעה אותי הוא משפט שנחטף לשנייה מתוך ספר מופת, והובל אל התערוכה בכדי לנסות לתאר את מה שאי אפשר.
בתערוכה – אם זכרוני אינו מתעה אותי – עבודות גדולות על בד ועשרות רישומים על נייר פרגמנט. צילום משפחה הזוי ומדויק, כתם צבע תעשייתי אטום, קו שנחרט במהירות.
ענת מיכאליס-לוי, ממשיכה לחפש בעבודותיה את הדיוק האינטואיטיבי, בקומפוזיציה של תנועה גדולה ומתפרצת לצד עצירה קפואה ופתאומית.
צורת פגודה ומבנה של נוף. חצאית, אוזני-ארנבים, כנפי-פרפר ופרח, הם מסימני ההיכר הבולטים של היוצרת. כל אלה מהבהבים על המצע הציורי, ומאותתים על העומד להתרחש.
הדמויות בעבודות - שוכבות, חושבות, חולמות, מחפשות, רגע לפני שסחף הצבע הנוזלי יציף אותן, או ייעצר בדממה לידן.
אלימות, מיניות, תחבולות שונות ומשונות - לצד יופי ואסתטיקה, כובשים את מחשבותיה, והיא מובלת בכל פעם מחדש אל הסטודיו, בניסיון לפרוק את הדמיון המתעתע, להשתאות ולגלות מה החומר רוצה.
הטיפול בטקסטים קאנוניים הוא מרכיב חשוב ביצירתה, ומלווה אותה לאורך השנים. "מיכאליס לוי משתמשת בטקסטים של סופרים גברים... העוסקים בנסיון לתאר במדוייק הלכי רוח רגשיים. היא מבודדת את המשפטים הללו, על-מנת לחזור וללחוש אותם, לחזור וללוש אותם, כאילו רצתה להתיך את גבישי הטקסטים המשוייפים הללו, לאחר שעובדו והושחזו בעולם של הסופרים המחוננים, לתוך המרחב הסבוך והלא מפוענח של התת-מודע...."(טלי תמיר, מתוך תערוכה שהוצגה ב-2004).
"את המצב שנקלעתי אליו לאחר שתפסתי זאת, כמוהו כדברים רבים אחרים לא אוכל לתאר במדוייק". וו. ג. זבאלד
Anat Michaelis-Levy’s new exhibition presents large-scale, oil-on-canvas works beside dozens of small sketches on grease-proof paper.
The artist has continued her search after 'misleading' memory with large, bursting, flowing compositions juxtaposed with sudden, frozen restraint.
The characters, as appearing in this exhibition’s works, are laying, thinking, dreaming and searching. It is as if these characters have taken position minutes before the industrial paint floods upon them or silently comes to rest beside them.
על מה התערוכה ? מה הנושא שלה ?
בשאלה טמונה התשובה. על הרווח הגדול שבין תאור הדברים לממשות שלהם.
התערוכה היא על רגעים שמזדהרים להם פתאום ואז נעלמים. יש שם פחד נורא גדול
אבל גם הרבה אושר. זה כל הזמן כיסוי וגילוי.
איך נוצר או התגבש הרעיון לתערוכה ?
זאת לא תערוכה ראשונה. רציתי לסכםעשר שנים של עשייה אינטנסיבית, מה שאומר - עשרות רישומים
על פיסות נייר קרועות וציור בצבע תעשייתי. ובכל זאת ספציפית לשאלה: "רעיון" - זה משהו שפתאום צץ אחרי מיליון ואחת מחשבות. הרקע לתערוכות שלי הוא תמיד סיפור אמיתי או טקסט שאני מזדהה איתו ואז אני מטשטשת את העקבות. הפעם קראתי את "אוסטרליץ" של זבאלד(ספר מטלטל), ואז נסחפתי לתערוכה בבת-אחת.
ממה הושפעת בעבודה על התערוכה ?
ממחשבות על גילי המתקדם, מביקורת על תערוכות וספרים בעיתוני סוף שבוע, מחטיפתו של גלעד שליט
ומשיחות עם הפסיכואנליטיקאית שלי שעוררו בי רגשות.
מהי התערוכה האחרונה שביקרת בה ?
נדודי-שינה במוזיאון פ"ת.
מהי הגלריה האהובה עלייך בחו"ל ?
אין גלריה אחת ספציפית. אני נוהגת לראות לפחות 2 תערוכות ביום ואז אני נרגעת.
D.S. Danon Gallery works in collaboration with the Tel Aviv Artists House. We specialize in second and third generation Israeli artists.
Open Daily: Mon-Thurs. 11:00-14:00 & 17:00-19:00, Fri. 10:30-13:00
