לחש הדמעות
שוקה גלוטמן
פתיחה: יום שישי 13.3.2009בשעה 12:00
נעילה: יום רביעי 8.4.09
שיח גלריה: יום שישי 27.3.2009 בשעה 12:00
"מול הנצח השקט וחסר הפניות, אנחנו ממשיכים להתייצב לפני המצלמה ולומר: היינו כאן, ואפילו העזנו לחייך." (59#, צילום חי: מאיר- הוצאה לאור, 2006)
בספרו הטקסטואלי "צילום חי" עסק שוקה גלוטמן בבחינת הזיקה שבין החיים לצילום. ב"לחש הדמעות" שיצר בשנים מאז פרסום הספר, הוא ממשיך בבדיקה זו. בתערוכה זו הוא מתייחס למאגר של צילומים משפחתיים אשר נעזבו וננטשו על ידי בעליהם, ונאספו על ידו במשך שנים בארץ ובעולם. באמצעות התערבותו האמנותית בהם, הוא מבקש להאריך ולו לרגע נוסף את תוחלת החיים של צילומים אלה.
בתוך כך, הוא מאיר את הרגע הזה בו הצילום המשפחתי, כפי שהכרנו מאז ראשית הצילום לפני כשבעה דורות, הופך מחוויה חפצית בלתי אמצעית המאשרת את הקיום, לחוויה וירטואלית. חוויה וירטואלית זו נאגרת במאגר דימויים דיגיטאלי הגדל והולך במהירות, והקשר בינם לבין החיים הולך ומתרחק, הולך ונפרם. רק מעטים מהצילומים הנאגרים בזיכרונות המחשבים זוכה להיות מודפס. מעטים מהם יזכו למבט בוחן ולומד. הצילום משמש פחות ופחות ליצירת הוכחות לקיומם של רגעים נדירים ומשמעותיים. היצף הצילומים המצולמים, מעמעם את יכולת הזיהוי והאבחון של נדירות הרגע המצולם, בזמן תיעודו. נוצרת כעת שיגרת פעולה בה הצלם מצלם יותר ויותר, בכדי "לכסות" את האפשרות, שאולי הוא חווה רגע מיוחד.
פעולת הצילום עצמה הולכת והופכת להיות מין ג'סטה ריטואלית. יחד איתה, תוצר פעולה זו הולך ומאבד ממשמעותו, והופך להיות זניח ובנאלי.
נראה שהחיפוש המתמשך אחר ה"פוטו-אופ" הבא, מטשטש את היכולת שלנו פשוט לחיות. לחיות, כאן ועכשיו, ולא לחוות את החיים כבתוכנית ריאליטי בה הדימוי המצולם מנצח, ומכוון את צעדינו. נדמה שלאחרונה נעשה יותר כיף לצלם את החיים, מאשר לחיות אותם.
Shuka Glotman
“In the face of a silent, indifferent eternity, we continue to face the camera and say: we were here. We even dare to smile.” (#268, Photography Alive, Meir Publishers)
In “Whisper of Tears”, created in the years since the publication of “Photography Alive”, Shuka Glotman continues to examine the inter-relationship between life and photography that was begun with that book. “Whisper of Tears” draws on discarded, “abandoned” family photographs, which Glotman has amassed over the years in Israel and abroad. Through artistic intervention, Glotman aims to extend the life-span of these photographs, even if only for one moment more.
The exhibition also highlights the instant in which the family photograph – familiar to us since the dawn of photography seven generations ago – goes from being an immediate, vital experience, a validation of existence. The relationship between an ever-growing mass of digital images and life itself is becoming ever more tenuous. Few of the photographs in our computers’ memories will ever be printed, let alone justified by a studious gaze. The plethora of photographs with which we are bombarded diminishes our ability to recognize the rarity of the instant at which the photograph was made. Today, a photographer takes more and more photographs so as to “cover” all angles – on the off chance that one of them might be special. Thus, the act of photographing is becoming a ritual gesture, the product of this act banal, insignificant.
The constant search for the next “photo-op” is impeding our ability to simply live, rather than experiencing life as if it were a reality show. Has it become more fun to photograph life, than to live it?
